Tradition, My Grandpa's Tangerine, and A New Home


In a few days, all Jews around the world will celebrate Rosh Hashanah. As I write these words, my grandma can probably be found in the kitchen, working diligently on her special holiday dishes; my sister at the mall shopping tirelessly for a new outfit to welcome the new year; and my mother worrying how me and my brother, who has just begun his military service, will handle being far from home during the holiday.

In a few days, on Erev Rosh Hashanah, all of my family members will gather at my grandparents’ house after having cleaned up nicely, waiting for my grandfather to return from the synagogue. Meanwhile, they will creep into the kitchen and inch their way over to the fridge or chat with each other, and when grandpa finally returns, they will greet him almost in chorus and wish him “Chag Sameach” as they make their way around the table. After all the blessings are recited with precision, all grandkids rise to help bring the food to the table. At the end of the meal, after everyone is satisfied, grandpa will bring out his famous tray of fruits which he prepared in advance, and even though we are all full, he will peel a tangerine for you and convince you to “just try it and see how sweet it is!” And then it’s time for dessert, nuts and tea, and between complaints on “how we eat too much” and taking bites from the cake, our conversations will continue until late in the night when people finally realize the time and head back home.

I can’t count the number of times I have celebrated the Jewish holidays far from home. The memories that come to mind are from my military service, when I was obliged to take a precautionary position at the base. There was no other choice, somebody had to do it and that time it was my turn.

Every Shabbat or holiday, a big festive meal is prepared at all of the IDF bases for soldiers who stay for a mission and don’t get to go home to their families. We used to sit together around long tables, the dining room was full with hundreds of soldiers wearing their formal uniforms, all shaved and clean, singing Shabbat songs and waiting for the food to be served after the cooks made great efforts to make the food better. And by better, I mean better than the greasy food served all week (but to be honest- not too successfully). And although everyone complains about how they would rather be home, let’s be honest, staying with the friends that are with you 24/7 for Shabbat on the base which has basically become your second home (if not your first because you’re actually there way more than at your actual home) is essentially like having a family meal, and frankly, it’s fun.

The second time I spent the High Holidays away from home was during my post-military travels. Two years ago, in beautiful Isla Mujeres, Mexico, under the auspices of the local Chabad House, about 500 Israeli travelers gathered in a small yard for a special meal that made everyone feel as close to home as possible from thousands of miles away. Regardless of your journey and where each one of us was heading next, whether we were strict Orthodox or completely secular, everyone just sat together in this exciting moment of solidarity and unity. For me, taking part in this dinner with many other Israelis, the familiar noise of Hebrew conversations and laughter, after months of traveling by myself and communicating solely in Spanish and English, listening to and speaking Hebrew was just the best feeling.

Last weekend, while hanging out at a local bar I had never been to before with new friends I’d just made in Memphis, I found myself thinking about my current situation: how weird, crazy, and exciting is it that this is my reality for this upcoming year. My new apartment is just a few blocks from this bar, which I will probably get to visit many more times, and those great people surrounding me right now will hopefully become my best friends.

So, in a few days, while all of my family will get together for a dinner at my grandparents’ house, I’ll celebrate Rosh Hashanah for the first time far away from home. This time, not because I was obligated to, and not with a group of random travelers. This time, I’ll celebrate it with my new family here in Memphis, TN, and I couldn’t be more excited about it.

Rosh Hashanah, the holiday of new beginnings. The day that marks the creation of man, and every human being’s second birthday. The only Jewish holiday that is not about the past, or about a big biblical hero, or about how someone tried to destroy us, but we overcame it. This one is all about us. Our future, our dreams and ambitions, as individuals and as a society. Every year we get an opportunity to start over, to stop and observe our lives. Each one of us gets to ask themselves: Am I on the right path? Am I happy? Or, could I change anything to be happier? What am I doing to achieve my goals, is it enough? And even more important than us as individuals- what are we doing to create a better, more just society?

I find myself surrounded by the best people, in a warm, welcoming community, with the hope that I will be as meaningful to you as you’ll be for me. I have a lot of faith that together we can create something good—for the Jewish community in Memphis, for the State of Israel and for all Jewish people around the world. So that’s how my new year starts. Sounds huge, it's true, but I believe in us! Alone we can do so little; together we can do so much.

Shana Tova!!

My Crazy, big, amazing family.

בעוד שבוע מעכשיו נחגוג כל העם היהודי ברחבי העולם את ראש השנה. בעודי כותבת את המילים האלה סבתא שלי כבר וודאי התחילה לעבוד בחריצות על המאכלים המיוחדים שלה לחג, אחותי חורשת את הקניונים כדי למצוא בגד חדש והולם עבור המאורע
ואמא שלי כבר התחילה לדאוג ולתהות איך אני ואחי שבצבא נסתדר בחג הרחק מהבית.

בערב החג יתכנסו כל בני המשפחה הענקית שלי בבית של סבא וסבתא.כמו בכל שנה כולם רעננים וחגיגיים מתאספים בסלון וממתינים לסבא שיחזור מבית הכנסת. בינתיים מתגנבים למטבח ומנשנשים מהסירים של סבתא, מתעדכנים מה קורה ומה חדש וכשהוא סופסוף יגיע מברכים אותו כמעט במקהלה ב"חג שמח" וסבים לשולחן האוכל הארוך. בסבלנות ובקפידה מברכים את כל הברכות ולאחר מכן קמים כל הנכדים לעזור להגיש את האוכל לשולחן. בתום הארוחה, אחרי שכולם כבר שבעים מוציא סבא את מגש הפירות המפואר והמפורסם שלו שהכין מבעוד מועד, ולמרות שאתה כבר מפוצץ הוא יקלף לך קלמנטינה וישכנע אותך "רק תטעם תראה איזה מתוק". ואז תורם של הקינוחים, הפיצוחים והתה, ובין תלונות על כך ש"אנחנו אוכלים יותר מדי" לביס הבא מהעוגה ימשיכו השיחות עד מאוחר בלילה כשאנשים יתחילו להתפזר לבתיהם.

לא זכורות לי פעמים רבות בהן חגגתי את החגים הרחק מהבית והמשפחה. הפעמים העיקריות בהן זה קרה היו בזמן שירותי הצבאי, בהן הייתי מחויבת לתפקיד כוננות כלשהו בבסיס- כי אין ברירה מישהו צריך לעשות את זה והפעם זה תורי. כל  חג ושבת בבסיס החיילים שנשארו יושבים יחד לארוחה חגיגית שהטבחים עשו כמיטב יכולתם לגרום לה להיות טובה ולו מעט יותר מהאוכל השמנוני שמוגש במהלך יתר ימות השבוע, יש לציין- לא בהצלחה יתרה. ולמרות שכולם מקטרים ורוצים הביתה, כשאתה עם החברים שלך שנמצאים איתך 24 שעות ביממה, בבסיס שאתה נמצא בו הרבה יותר מאשר בבית שלך, אפשר לגמרי לקרוא לזה ארוחה משפחתית ובכנות? בסוף גם תמיד נהנים ממנה.

הפעם השנייה הייתה בזמן שטיילתי. באי עוצר הנשימה איסלה מוחרס במקסיקו, תחת חסותו של בית חב"ד התכנסו כ-500 מטיילים ישראליים בחצר לא גדולה, שולחן חג מושקע,לארוחה שמטרתה לגרום לכולם להרגיש הכי קרובים לבית שרק אפשר ממרחק אלפי קילומטרים. אחרי חודשים של טיול ושיחות בספרדית ואנגלית החדר התמלא ברעש מוכר של שיחות בעברית. לא משנה מה המסלול שלך, לאן פניך מועדות ומה התפיסה הדתית שלך, עבור כולנו היה זה רגע מרגש של סולידריות ואחדות כמו שרק ישראלים יכולים ליצור.


אתמול תוך כדי בילוי עם החברים החדשים שהכרתי זה עתה, בבר שכונתי שזו הפעם הראשונה שאני מבקרת בו- מקום חדש אחד מני רבים אליהם נחשפתי בשבועיים האלו מאז שהגעתי לממפיס, מצאתי את עצמי מהרהרת על הסיטואציה הזאת שאני נמצאת בה. כמה מוזר, מטורף ומדהים זה שזאת המציאות החדשה שלי לשנה הקרובה- הדירה החדשה שלי ששוכנת כמה דק הליכה מהבר הזה שכנראה אגיע אליו עוד הרבה והאנשים פה סביבי שכנראה ובתקווה יהפכו להיות החברים הכי טובים שלי.
בעוד כמה ימים כשכל משפחתי תתכנס לארוחה המסורתית אצל סבתא אני אחגוג לראשונה את החג הרחק מהבית בישראל- הפעם לא מתוך הכרח ולא בחברת אנשים רנדומליים. את ראש השנה הזה אני חוגגת עם המשפחה החדשה שלי פה בממפיס, ואני לא יכולה להיות יותר נרגשת לקראת זה.
ראש השנה, החג של ההתחלות. יום בריאת האדם, ובעצם אפשר להגיד יום ההולדת השני של כל בן אנוש. החג היחיד שלא מתעסק בעבר, לא בגיבורי התנ"ך הגדולים ובסיפורי הגבורה שלהם, לא בכך שניסו לכלותינו אבל התגברנו. זהו חג שלם שמתעסק בנו, בעתיד שלנו, בחלומות ובשאיפות שלנו כפרטים וכחברה. הנה אנחנו מקבלים הזדמנות להתחלה חדשה. אפשרות לעצור ולבחון בדקדוק כיצד אנו מממשים את החיים שקיבלנו במתנה- האם אנחנו בדרך הנכונה עבורינו או שמא אנחנו זקוקים לשינוי? מה אנחנו עושים כדי להגשים את היעדים שלנו? ומעבר לעצמנו כפרטים- מה אנחנו עושים כדי ליצור חברה טובה יותר, צודקת יותר?

מוקפת באנשים טובים, בקהילה חמה ומקבלת, בתקווה שאהיה משמעותית עבורה לא פחות ממה שהיא תהיה עבורי ובתקווה ליצור ביחד משהו טוב- עבור עצמי, עבור כל אחד השייך לקהילה היהודית בממפיס, עבור מדינת ישראל ועבור העם היהודי. זאת ההתחלה שלי. נשמע גדול, זה נכון, אבל אני מאמינה בנו! ואין חזק יותר מהכוח של הביחד.

שנה טובה ומתוקה לכולם!