Shlomit's Sukkah, My Kitchen, and New Friends

VIEW HEBREW VERSION

“Shlomit is building a sukkah, Full of light and greenery, that's why today she's so busy. But it's not simply a sukkah, Full of light and greenery - Shlomit is building a sukkah of peace”.

This song by Neomi Shemer is one of the holiday’s anthems that all Israelis learn to memorize since they are in nursery. Shlomit- a young, independent, strong woman (or at least that’s how I imagine her), one of the first Israeli feminists somewhere back in the 70s when the poem was written, decided to take the business into her hands and build a sukkah all by herself.  And it’s not a simple sukkah, it’s a fine, lit up, green sukkah that is big enough to accommodate everyone- all her family, friends and neighbors.

In the spirit of Sukkot, and with inspiration from Shlomit, my friend Shir and I decided to assemble a kitchen cart. It was a Sunday morning when Shir walked into my apartment, like a professional with her tools and apparently lots of experience in assembling furniture from Ikea, and we decided to build ourselves the new kitchen cart I just got in the mail. Well yeah, it’s not as big and definitely not as festive as a sukkah, but I felt as though it was another big step toward living an independent life, and I was very excited about that. After a few hours of screwing screws, taking them out and then screw them in again, and thanks to the very confusing instructions’ brochure- we failed the test. I thought no one could defeat us. But Walmart’s kitchen cart.

But now seriously.

It’s most likely that if you’ll walk around the streets in Israel before and during Sukkot, in most places you won’t find so many girls building sukkot like Shlomit, these days not so many guys do either, and if they do it will probably be an a ready sukkah from the store. But this poem we grow up to has another meaning. Shlomit’s Sukkah is not just in honor of sukkot in which Bnei Israel dwelt during their travel in the desert after the Exodus from slavery in Egypt. “Sukkat Shalom” expresses our longing to lead peaceful, safe lives; lives filled with love, in our country and with our neighbors.

In my family we joke every time a decision has to be made as to who will host the next holiday meal at their place. Frankly speaking, hosting and taking care of 30 guests is never an easy thing to do, and so every time my family gathers, my dad and his 4 siblings sit together and try to assign someone the task. The answer is always the same and sarcastic “haBait Patuach”- “the house is open” and then everyone will laugh for no reason and try to pass on the job on someone else.

But despite the cynical attempts of everyone to avoid it, hospitality was always a basic value for our family. My grandparents dedicated their lives to looking after the welfare of others, both family and strangers. There are endless stories about the guests my grandfather used to bring home every day after work or on Shabbat after services, all of whom were welcomed with all of the love and with perfect hospitality. To this day, there is no way my grandmother will say no to a guest, and if someone arrives to her home, at any time of the day, she will hug and serve him or her a big plate of food, even if they are not hungry at all.

Such is “Sukkat Shalom”-the sukkah of peace. It’s not just a structure or a shelter that is supposed to provide a human being with material needs. It also has a spiritual value- to unite all of the Jewish people, all Bnei Israel, bring them all to sit together in the same place for one week everyone is equal-“your son and daughter, your male and female slave, the Levite, the stranger, the fatherless, and the widow in your communities.” (Deuteronomy 16, 14) Everyone is welcome to enter, sit, eat, sing and pray together, without a distinction between one and other. 

If I were to summarize my first month here in Memphis, I would start by saying that it was all about meeting hundreds of people and making new connections and friends. Each meeting brought upon an invitation for Shabbat or a holiday and a sincere offer of “if you need anything just let me know!” Each family that had me over made all the efforts necessary to make me feel as good and comfortable as possible. My new wonderful friends celebrated an unforgettable birthday with me and gave me the feeling that I’m not in a strange place, but rather among family members.

A friend told me a few weeks ago that the greatest thing about new friends is that they bring light into your life”, so simple and so true. And it makes me think that maybe if we all keep opening up our hearts to new people and accept any differences between us with tolerance and love, we could also light up our sukkah, just like in the song, and be able to connect more and more people, thus creating an even stronger, more united Jewish community all over the world.

“And when Shlomit will say, look! It's already finished, suddenly something wondrous will happen; all the neighbors will come, will be a swarm- and there will be room for everyone”

חג שמח ומואר לכולם!

Happy, lightning holiday to everyone!


My family’s Sukkah



"שלומית בונה סוכה מוארת וירוקה, על כן היא עסוקה היום. ואין זו סתם סוכה, מוארת וירוקה - שלומית בונה סוכת שלום."

השיר הזה של נעמי שמר הוא אחד מהמנוני החג שכל ישראלי לומד בעל פה כבר בפעוטון. שלומית, בחורה צעירה ועצמאית (או לפחות כך אני מדמיינת אותה), מחלוצות הפמניזם בארץ אי שם בשנות ה-70 כשהשיר נכתב, לוקחת את העניינים לידיים ובונה לגמרי בעצמה סוכה. ולא סתם סוכה. אחת מפוארת, מוארת וירוקה, גדולה מספיק כדי להכיל את כולם, כל המשפחה והשכנים.

ברוחה של שלומית החלטתי גם אני לקחת את העניינים לידיים ויחד עם חברה התיישבנו ביום ראשון וניסינו לבנות לגמרי בעצמנו שידה שבשעה טובה הגיעה אלי בדואר. כן, שידה זה לא גדול וחגיגי כמו סוכה, אבל אני עדין ראיתי בזה סוג של התקדמות בחיים העצמאיים שלי והתרגשתי מזה. שיר הגיעה אליי ממש כמו מקצוענית עם ארגז הכלים שלה, והמון ניסיון בהרכת רהיטים מאיקאה מסתבר ואחרי כמה שעות טובות בהן הברגנו ברגים, הוצאנו אותם והברגנו אותם שוב, ובתודה לעלון ההוראות המאוד לא ברור- נכשלנו במשימה. כן, אף אחד לא יכול עלינו, חוץ משידה של וולמרט.

אבל עכשיו ברצינות.
סביר להניח שאם תסתובבו היום ברחובות ישראל לא תמצאו המון בחורות שעומדות ובונות סוכה כמו שלומית וכנראה שגם לא בחורים, אבל לשיר הזה שגדלנו עליו יש משמעות אחרת. הסוכה של שלומית היא לא רק זכר לסוכות הגשמיות בהן הושיב ה' את עם ישראל אחרי שהוציאנו ממצרים ובזמן הנדודים במדבר. סוכת השלום מבטאת את הכמיהה שלנו, עם ישראל, לחיות יחד עם שכנינו בשקט, באהבה ובביטחון.

יש לנו בדיחה משפחתית שרצה כל פעם שצריך לקבל החלטה לגבי מי יארח אצלו בבית את החג הבא (בכל זאת לארח ולדאוג ל-30 אנשים זה אף לא פשוט). ככה כל פעם מתחילים הנסיונות הכושלים לנדב מישהו לאתגר, ולא משנה מי מהדודים הוצע תמיד התשובה תהיה סרקסטית וזהה "תבואו, הבית פתוח" ואז כולם צוחקים בלי סיבה ומנסים להלביש את המשימה על הבא בתור.
למרות הנסיונות הציניים להתחמק מהאירוח וההומור המיוחד של בני משפחתי, ערך הכנסת האורחים תמיד היה ערך עליון בקרב המשפחה שלנו. סבי וסבתי שיזכו לחיים ארוכים הקדישו את כל חייהם לדאגה לרווחת האחר. יש אינספור סיפורים על איך במשך שנים סבא היה חוזר כל יום מהעבודה או מבית הכנסת עם אורח אחר, בין אם הוא משפחה או זר שנקרה לביתם וכל אחד מהם התקבל באהבה ובאירוח מופתי. עד היום אין שום סיכוי שסבתי תסרב לאורח, ואם מישהו מגיע בכל זמן ובכל שעה תמיד תונח מולו צלחת עמוסה בכל טוב גם אם הוא בכלל לא רעב. מי שבא ברוך הבא.

כזו היא סוכת השלום. היא לא רק מבנה או קורת גג שבא לספק צורך חומרי של האדם. יש לה ערך רוחני שבא לאחד את כל עם ישראל, להושיב את כולם יחד באותו המקום, לשבוע אחד בו כולם שווים- "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ; וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיך"- כולם מוזמנים להיכנס, לשבת, לאכול, לשיר ולהתפלל יחד בלי הבדלה בין אחד לאחר.

אם אסכם את החודש הראשון שלי פה בממפיס, כולו עסק באינסוף היכרויות עם אנשים וביצירת קשרים וחברים חדשים. כל מפגש גרר אחריו הזמנות לשבת ולחג, "ואם את צריכה משהו רק תגידי!". עשרות משפחות שהזמינו אותי לארוחה, אירחו אותי ברוחב לב ודאגו שארגיש בנוח ושלא יחסר לי דבר, חברים חדשים ומדהימים שדאגו לחגוג לי יום הולדת בלתי נשכח, כולם נונתים תחושה אמיתית וכנה שהנה אני לא במקום זר אלא בחברת משפחה אוהבת ומחבקת.
חברה אמרה אמרה לי לפני כמה שבועות אחרי שהכרנו ש"היופי בחברים חדשים הוא שהם מכניסים אור לחייך" וזה כל-כך נכון. אולי כל עוד נמשיך לפתוח את הלב לאנשים חדשים ולקבל בסובלנות ואהבה את השוני בינינו, נאיר גם אנחנו את הסוכה שלנו ממש כמו בשיר ונצליח לחבר ולהביא עוד ועוד אנשים לשבת יחד תחת סוכת העם היהודי.

"וכששלומית תאמר, הביטו, זה נגמר! יקרה דבר נפלא פתאום: יבואו השכנים, כולם בהמוניםולכולם יהיה מקום."

בברכת חתימה טובה ושנה טובה לכולם!

מיטב