Only love will defeat all of the tears


Last weekend’s events caught me, like everyone else, unprepared.

You may think that life in Israel makes us all experts when it comes to handling harsh situations as terror attacks since unfortunately it is an integral part of our daily routine. And you know what? It may have some truth to it. I can’t remember myself ever feeling threatened or scared according to this type of circumstances. Neither in my country nor here in the diaspora. It never occurred to me to hide my identity as a Jewish or Israeli; Moreover, I usually try to show off with it whenever I can- to the dissatisfaction of my stressed typical Jewish mom. And most Israelis, even those at the front, won’t ever let terror stop us from living our lives.
But despite all of these, I can never remain indifferent to such situations, and I cannot get used to the pain and sorrow they bring with them.

Israelis always feel that no one in the world can understand how it feels to live under a continuous threat of missiles and terror for so many years and generations. And that’s true. Even though our lives are mostly very normal and safe, only the ones who experienced this type of life can understand the meaning of being in constant alert of hearing alarms on a daily base, of running to shelters, and of constantly checking and suspecting everyone around you while walking into a restaurant or getting on a bus.  
However, after the horrific terror attack at the Tree of Life synagogue in Pittsburgh last Saturday I felt the extreme sadness and fear that were sweeping my Jewish community here in Memphis and all over the USA.  This moment made me understand that this is probably the only fear that we, the Jewish in Israel could never understand- the fear of anti-Semitism.

As we live in such different realities, last weekend's events came to remind us more than anything else, that our fate as Jewish people, wherever we are, is tied together. And how important it is for us to support and back up each other in hard (but also in good) times.

While my heart filled with anguish and grief for the victims in Pittsburgh and their families. And while I’m sending my prayers and hopes for the citizens in the south of Israel, (which are going through such hard times and were attacked by dozens of missiles that same weekend and since) I find a big consolation with the heart-warming, wide solidarity and support expressed by Jewish and non-Jewish people all over the world on these days.

Thousands of Jews went out to the streets and to their synagogues in acts of support and protest. Prayed together, sang and shouted to the world “Am Israel Chai!!” (The nation of Israel is alive) – Showing everyone the power of the Jewish nation. Proving that the Love between us is stronger than any act of hate and that we are united than ever.

As the Israeli national anthem says “As long as in the heart, within, a Jewish soul still yearns” we didn’t and we won’t lose our Tikvah (hope) for freedom. For a safe life, with love and peace in Israel or any other place in the world. We are together in this.  “Only love will defeat all of the tears”- Ethnix

אירוע הסופ"ש האחרון תפסו אותי, כמו את כולם, לא מוכנה.

מתבקש לחשוב שהחיים בישראל מרגילים אותך להתמודד עם איומי טרור, הרי עם כל הצער שבעניין זהו חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו. ואולי יש בכך מן האמת. אני לא מרגישה מאוימת ולא מפוחדת, אף פעם לא הרגשתי. לא בארצי ולא פה בתפוצות. מעולם  לא חשבתי להסתיר את עובדת היותי יהודיה או ישראלית, אני אפילו משתדלת לנפנף בזה בכל פעם שמתאפשר לי, למורת רוחה של אמי הדאגנית. ועם זאת, מעולם לא התרגלתי לכאב הנלווה לאירועים מסוג זה.
כל אירוע מחריד שכזה הפוגע בבני עמי מותיר אותי המומה וכואבת כל פעם מחדש, והפעם הכאב היה שונה במקצת והשאיר אותי מבולבלת ועם המון מחשבות.

יש משהו במציאות בישראל שגורם לך לחשוב שאף אחד בעולם לא יכול להבין את ההרגשה שלך, של איך זה לחיות תחת איום מתמיד של טילים וטרור. ובאמת שזה נכון. רק מי שחי בארץ יכול להבין מה זה להיות בכוננות מתמדת של ריצה למקלטים ומאיפה מגיע האינסטינקט לבחון בעין חשדנית את כל האנשים מסביב כשאתה נכנס למסעדה או עולה לאוטובוס. אולם, לחוות את התחושות הקשות אחרי הפיגוע המחריד שפקד את בית הכנסת בפיטסבורג בשבת האחרונה, ביחד עם הקהילה היהודית פה בממפיס, הביא אותי להבנה שהפחד האיום שמציף את כולם פה וטילטל בעוצמה גדולה את יהדות ארה"ב הוא אולי הפחד היחיד שיהודי ישראל, הלוא היא מדינת היהודים לא יוכלו להבין מעולם- הפחד מאנטישמיות.

אנחנו חיים במציאות כל- כך שונה ועם זאת אירועי הסופ"ש האחרון באו להזכיר לנו יותר מכל עד כמה הגורל שלנו בני העם היהודי באשר הוא, קשור אחד בשני. כמה חשוב שנדע לתמוך, לגבות ולחזק אחד את השני בעת צרה.

בעוד הלב שלי התמלא בצער ואבל על הנרצחים בפיגוע ובתקווה ודרישת שלום לתושבי דרום ישראל העוברים תקופה לא קלה וספגו במהלך אותו הסופ"ש עשרות טילים שנורו לעברם מעבר הרצועה, הצלחתי למצוא נחמה קלה בהפגנת התמיכה והסולידריות האדירה שהגיעה מקרב יהודים מכל קצוות העולם לנוכח הפיגוע האיום. עשרות אלפי יהודים מכל רחבי הגלובוס יצאו לרחובות, התפללו, שרו וצעקו לעולם שעם ישראל חי ומאוחד יותר מתמיד, להוכיח שהאהבה השוררת בינינו חזקה יותר מכל מפגן שנאה.

כי "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה" לא אבדה ולא תאבד התקווה שלנו לחירות, לחיים בטוחים ושלווים, באהבה ובשלום. אנחנו יחד בזה."רק אהבה תנצח את כל הדמעות"- אתניקס